לוז - נגיעה בעצבים החשופים של האימוץ

לוז, נערה מאומצת מקולומביה להורים חשוכי ילדים, פותחת את תיק האימוץ שלה בגיל 18.
זהו מתכון לדרמה ועל העקרון הזה עלו כבר כמה במאים ישראלים כמו ג'ולי שלז עם 'באבא לובה' ונילי טל עם 'הנערות מברזיל' ועוד כמה סרטים וכתבות.
המצלמה מלווה את המתבגרים בדרך למפגש עם ההורים או האם בארץ הולדתה של המאומצת. המתח והציפייה שלפני, רגע המפגש ואחריו הקתארזיס ההכרחי, של הדרך חזרה לישראל ותובנות החיים שאיתו.

בכל הסרטים האחרים, מרגשים ככל שיהיו, חוזר כמעט אותו סיפור: האם מסרה את התינוק או התינוקת, כנראה כי לא היו כוח או אמצעים לגדל אותו, כמעט תמיד היא תספר שלקחו את התינוק כנגד רצונה. הילד או הילדה יעמידו פנים שהם מאמינים לזה ואולי ירצו להאמין בזה בתוך תוכם, כי מה יותר מעליב מלדעת שנמסרת לאימוץ פשוט כי הוריך היו חסרי מוטיבציה.
בסופו של דבר, הילדים תמיד מודים כי חייהם האמיתיים נמצאים בישראל עם הוריהם המאמצים וזה בסדר גמור, גם כי ההורים המאמצים אוהבים ומגבים מכל הלב וגם בגלל שזו דרך ההתמודדות הבריאה ביותר ככל הנראה עבור מאומץ, כזו שתאפשר לה או לו להמשיך את חייו עם הידיעה שננטש ולא משנה מה הסיבות לכך.

אבל הסרט לוז (בימוי: יעל קניאל) הולך לכיוון אחר לחלוטין: במקום לצאת למסע לקולומביה בעקבות פתיחת תיק האימוץ ולהפוך את האם הביולוגית לדמות שכולנו אוהבים לשנוא, לוז נשארת בישראל. ליסה, אימה המאמצת מצליחה להיכנס סוף סוף להריון ויולדת כאשר לוז כבר מגיעה לגיל 20.

הי, לזה לא ציפינו, אבל לחיים, בעיקר בסרט תעודה שיש בו מעקב ארוך, יש התנהלות משלהם, הממאנת להיענות לתכתיבי התסריט הקלאסי בו אקדח במערכה הראשונה (פתיחת תיק אימוץ) מחייב יריה במערכה השלישית (נסיעה לקולומביה לפגוש את האם הביולוגית).

לוז כבר בת 20. יש לה חיים משלה וזהותה מגובשת. היא גרה עם חבר שלה ונמצאת בגיל בו תוכל עקרונית להביא ילד משלה לעולם יחד עם אימה. היא גם מרשה לעצמה לבעוט קצת בהוריה המאמצים, עובדה המראה באופן פרדוקסלי שהיא בטוחה בכך שאוהבים אותה ומקומה במשפחה מובטח.
אז איך יכולה תינוקת חמודה וחסרת ישע להזיז משהו לנערה הבוטחת הזו ???
אבל זה קורה. עם צעד קדימה (מסירות ודאגה לאם היולדת) וצעד אחורה (עקיצות קטנות להורים המאמצים) והרבה הרבה חוסר ביטחון שנגלה לאט מתחת לחזות הדעתנית של לוז.
'לוז' הוא סרט אמיץ וכן. המשתתפים בו פתוחים לבמאית וגם היא מצידה, אינה מנסה ליצור חזית של 'הכל בסדר' או לחלופין להציג אותם באור נלעג ולהיבנות על חולשותיהם. רבים מהמסרים בו עדינים, כמו החיפוש של לוז אחרי הביטוי שיתאר את "האשה ההיא", כלומר האמא הביולוגית, או משפטים אגביים, שנאמרים כמעט בהיסח הדעת:

"אף פעם לא היה לי תינוק בגיל כל כך קטן," אומרת ליסה, האם המאמצת בהתרגשות. "כשקבלתי אותך, כבר היתה לך אישיות."
"כן," אומר בן זוגה של ליסה. "כבר היית מקולקלת" ופורץ בצחוק.
לצפיה בסרט באתר פילמדי

חייו ומותו של האדריכל מנדלסון

סטודנטים לארכיטקטורה בכל העולם לומדים עליו. רבים מעריצים אותו, את הדבקות שלו בעשייה בלתי פוסקת, את היותו הראשון לבנות דברים כה חדשניים בתקופה לכודה בכבלי העבר (שנות העשרים והשלושים של המאה  - 20).
שום דבר בביוגרפיה הראשונית של אריך מנדלסון, מהאדריכלים הדגולים של העת המודרנית, לא העיד על גדולתו וחדשנוותו העתידית.
ובאמת, זוהי חידה מסתורית: איך אדם שגדל בעיר קטנה לאבא סוחר שכל רצונו היה שבנו ילך בעקבותיו, -- מאין הביא את הלהט, המקוריות והנחישות להוציא לפועל רעיונות שכאילו נולדו משום מקום?
תחילתו של סרטו של דוקי דרור נותנת מענה חלקי למסתורין הזה: הקראת מכתבי האהבה של מנדלסון לאשתו העתידית לואיז מלמדת על אדם שהמראות יוצאים ממנו ללא שליטה ובמקומות הכי פחות צפויים: שוחות הלוחמים של מלחמת העולם השניה.
קראתי בעבר ספר שניסה להתחקות על מקורות ההשראה של אמנים וממציאים. אצל כולם בראיונות חזר המוטיב של משהו היוצא מהם מבפנים, שהם בעצמם אינם יודעים מה מקורו. לא פעם הם מעידים על עצמם שהם רק הכלי דרכו עוברת האמנות או החדשנות החוצה. איכשהו, הדבר תואם את מכתביו של מנדלסון לאהובתו הצעירה. הוא מתאר חזיונות בלתי פוסקים שעולים בזמן ההפגזות, במשמרות השמירה הארוכות ובשדה הקרב. ובאמת, הדבר הפלאי הזה הוא השם שדוקי דרור בחר לסרט.
האדריכל-אמן השאפתן והנלהב לא זכה להצלחה בתחילת דרכו. מנוסים ובכירים ממנו הציעו לו ולבת זוגו שיבחר בנתיב קונבנציונלי יותר או שיעבור תחום. אבל בזכות המזל ולואיז, שנהגה לנגן צ'לו וכינור עם איינשטיין, מנדלסון זוכה לבנות את מגדל התצפית של איינשטיין, באמצעותו ביקש האחרון להוכיח את תורת היחסות.
התכנית האדריכלית היחודית שובה את ליבו של אינשטיין, הוא נבנה בפיקוחו ההדוק של מנדלסון (הפרקציוניסט והאובססיבי, אם לשפוט על פי תיאור חווית הבניה) ושנה אחר כך זוכה אינשטיין בפרס נובל על ניסוח תורת היחסות. מנדלסון הופך בן לילה לאדריכל המבוקש והמפורסם באירופה. בינגו.
סיפור חייו נמשך ומתפתל עם עליית הנאצים לשלטון וההגירה למדינות שונות, ביניהן ישראל (אז פלשתינה) ולבסוף ארה"ב. לא נקלקל לכם את הצפיה ורק נספר שהבחירה בקולה של לואיז, אשתו של מנדלסון, כמספרת הסרט,  הוא בחירה בעלת משמעות עמוקה מצידו של הבמאי: הרעיה הנאמנה עד בלי גבול, המפרגנת, ששמה את שאיפותיה בצד למען אדם שרואה את עצמו ואת עשייתו במרכז. מזכיר כל כך הרבה ביוגרפיות אחרות ואף מתכתב במידה מסוימת עם סיפורה של אשתו של הרב שג"ר בסרט לרדוף אחרי הצל עליו כתבתי כאן, שאומרת "הבנתי שהוא התחתן עם התורה." ובהשאלה -מנדלסון התחתן עם הארכיטקטורה. לואיז מסרבת להסתפק בתפקיד הפסיבי שיועד לה, אבל על כך בסרט..
לצפיה בסרט בפילמדי

על מנהיגות ואבהות

כששמעתי על הסרט לרדוף אחרי הצל לראשונה, חשבתי שזהו עוד סרט דיוקן.
רב, שהוא גם תסריטאי ובמאי, עושה סרט על רב אחר.
אין שום דבר רע בסרטי דיוקן, אבל ציפתה לי הפתעה כאשר צפיתי בו לראשונה והסתבר שמעבר לעיון בהגותו של הרב שג"ר (כינוי חצי הומוריסטי, כפי שמתגלה בסרט), נחשפים באומץ רב רבדים נוספים, של דיון במנהיגות, בהורות ובצילה המאיים והרודף של מלחמה, על זיכרונותיה הקשים ופלישתה חסרת הרחמים לחיים האזרחיים.

הרב שג"ר (שמעון גרשון רוזנברג) נפטר בגיל צעיר יחסית מסרטן הלבלב. הוא הספיק להעמיד דורות של תלמידים מעריצים, בין השאר בגלל שהיה בין הראשונים לשלב מרכיבים של פוסט-מודרניזם בהגות יהודית. על פניו, זהו דבר שנחשב למסוכן, שכן הוא מעודד לכאורה הטלת ספק גם במה שמונח ככזה שאין לערער עליו - מרכיב יסודי בכל דת שהיא.
אבל הרב שג"ר סבר שהיהדות צריכה ויכולה להתמודד עם האתגרים המחשבתיים האלה. הוא קומם עליו רבנים מסוימים אבל בה בעת קנה לו חסידים, בדיוק בשל כך.
זהו רובד אחד.
אבל החייל השריונר שמעון גרשון גם נפצע קשה במלחמת יום הכיפורים. חבריו לטנק, שהיו גם חבריו לישיבה (כלומר, אנשים שחי איתם יום יום) נהרגו במקום במהלך הקרב והוא היחידי ששרד. הפציעה והנסיבות שלה הותירו את חותמם באיש, שכנראה היה מופנם ומסוגר גם קודם לכן.
במאי הסרט, מדרכי ורדי, תלמידו ורב מכהן בעצמו, יוצא למסע בעקבות רבו. כאמור, זהו אינו מסע רק בעקבות ההגות, אלא ניסיון להבין את המרחק שהרב שג"ר שמר מורדי ומתלמידים אחרים שלו, מרחק שהותיר אותם מתוסכלים.
ובאמת, איך אפשר לצפות לקרבה מאדם המאמין כי אופטימיות היא כניעה ובריחה מהחיים?
אבל מסתבר שהתלמידים/בנים אינם היחידים לחוש את התסכול הזה: גם שולמית, בתו של הרב שג"ר הרגישה חוויה דומה של אב מרוחק וכיום היא אף מחברת עובדת דוקטורט על בנים של רבנים. משפטים כמו "לתלמידים שלי אבא שלי יותר קל להיות איתו מאשר לי" חוזרים בסרט אצל המרואיינים של שולמית לתזה שלה ומעוררים אצלה הזדהות. גם הבמאי, ורדי, כאמור רב בעצמו, נדרש לחשבון נפש כזה מול ילדיו ומול עצמו בהקשר זה. זהו המקום אגב בו הסרט מתכתב עם הסרט בת הרב של רחלי וסרמן, העוסק בחווית הגדילה לאב, שהוא לא רק סמכות הלכתית, אלא מורה דרך ומנהיג לקבוצות גדולות של אנשים, מה שעשוי להיות מקור גאווה לבן או בת של אותו רב, אבל עלול גם להיות מקור למועקה, ריחוק ומרד מצידם.
לצפיה בסרט בפילמדי

שרק לא יהיה פיגוע בפתח תקווה

התקווה שלא יהיה פיגוע אינה נובעת במקרה הזה מדאגת יתר למין האנושי, אלא פשוט מחשש שבוחרים פוטנציאליים לא יוכלו להגיע לבחור בגיבורת הסרט.
"הבחירות של נורית," סרטה של יודפת גץ, הוא קודם כל דוגמה מובהקת ומפוארת לתפיסת הזבוב על הקיר, שנולדה באנתרופולוגיה ומשמעותה בקולנוע היא, שהמצלם בסרט תעודה הופך להיות אדם שמתעלמים ממנו, מה שמבטיח אותנטיות גדולה יותר של הסרט.
יודפת לוותה את נורית צור, חיה פוליטית בנשמתה מילדות, כפי שהיא מעידה על עצמה, בשלב בו היא מחליטה לפרוץ ממקומה כעוזרת פרלמנטרית אל "חדר משלה" תרתי משמע - במירוץ לראשות המשמרת הצעירה במפלגת העבודה.
עבור מי שלא מצוי בנבכי המערכת הפוליטית, זוהי הזדמנות לראות איך זה עובד בשטח, בשעות ערב, בסניפים אפרוריים עם תאורה פלואורסנטית מכוערת, שם מתכנסים אנשים צעירים, שבמקום  להיות בבית עם ספר או סרט או עם המשפחה, מתכנסים ומתנצחים זה עם זה במיטב הססמאות השחוקות. וזה ממש עושה להם את זה, הבילוי המשונה.
אחר כך מתחילים הדילים ואיתם ההבטחות לתמיכה ובריתות שמופרות מאחורי הגב בשניה האחרונה.
גיבורת הסרט, נורית, יודעת את כל זה. תמימה היא לא. היא מקווה אמנם שהדילים יהיו לטובתה, אבל מאוד מפוכחת לגבי כללי המשחק. מה אומרים, מתי אומרים, למי אומרים, מתי להיות ממלכתי ומתי ישיר ובוטה. וכן, האנשים האלה יודעים להיות ממלכתיים ומגוהצים מול ציבור ובוטים מאוד מאחורי הקלעים. הניגוד מדהים והוא מושג בזכות אותו זבוב על הקיר, אבל יש לשבח גם את שיתוף הפעולה ללא גבולות של גיבורת הסרט, נורית, שאפשרה את התיעוד המוחלט הזה, שבזכותו אנחנו לומדים משהו על עולם המפלגות של הפעילים שצומחים מלמטה, לא הנסיכים שבאים מהצבא או התקשורת וקוטפים מקומות ריאליים בקמפיין של שבועות ספורים.

לעמוד הסרט בפילמדי

מהיר ועצבני - גרסת הרטלין

זו כותרת המשנה המוצלחת המופיעה על עטיפת ה - DVD של הסרט פול גז של יואב שמיר.
הפרעות קשב הן ענין פופולרי מאוד בישראל של השנים האחרונות וקשה לומר אם ילדינו סובלים מאבחון יתר או שפשוט החיים מרובי המסכים הפכו יותר ילדים ואנשים לבעלי הפרעות קשב.

גיבור הסרט, עומר, הוא האלוף הבלי מעורער של מירוצי קרטינג לנוער בישראל. במדינה בה אין מירוצים מקצועיים, מירוצים אלה הם האקשן הכי גדול שיכול לקרות כאן ועבור הנער עצמו, זוהי אפשרות אולי למקפצה בינלאומית.
אבל הסרט (לטעמי לפחות) לא עוסק במעקב אחרי כוכב נולד בשמי המירוצים, אלא בעובדה המדהימה שבעוד שעומר סובל מהפרעת קשב קשה במיוחד, הכוללת התפרצויות וקשי התנהגות חד משמעים, הרי שעל מסלול הירוצים הוא הכי ממושמע ומרוכז שאפשר להיות, בספורט שדורש משמעת וריכוז גבוהים במיוחד.

אחד המומחים אצלם עומר מתראיין בסרט ספק אומר ספק מטיח בו את הניגוד הזה ומסיק מסקנה אחת בלבד: זה רק ענין של רצון. אם עומר רק ירצה, הפרעת הקשב לא תתקיים גם בתחומי הלימודים הכלליים.
אז ייתכן אמנם ואולי עושים לילדי הפרעות הקשב הנחות גדולות מדי ולא דורשים מהם להתגבר, אבל קיימת גם האפשרות שחסרונה של אותה מוטיבציה גם הוא חלק מאותה הפרעה, לא?
לעמוד הסרט בפילמדי